מדוע מדליקים מדורות
המנהג המרכזי של ל״ג בעומר הוא המדורה. מדליקים אותה לזכר רבי שמעון בר יוחאי: אומרים שביום הסתלקותו נמלא העולם אור, כאילו ניצתה להבת תורתו.
שבועות אוספים הילדים קרשים וענפים למדורה שלהם. עם רדת הלילה נדלקים אורות בחצרות, בשטחים פתוחים ובגבעות, וסביבם מתאספים משפחות וחברים — לצלות תפוחי אדמה, לשיר ולקבל את פני השחר.
הקשת שלא נראתה
בל״ג בעומר משחקים הילדים בקשת וחצים. אחד מטעמי המנהג: בדורו של רשב״י, לפי המסורת, לא נראתה קשת בענן — האות שהעולם ראוי לעונש. זכות הצדיק הגנה על הדור, והקשת לא נצרכה.
המילה „קשת״ פירושה גם כלי הירי וגם הקשת שבענן. הקשת בידי הילדים מזכירה: בימי רשב״י לא נזקקו השמיים לאות של סליחה.
כיצד חוגגים
מדורות
סמל היום המרכזי — אש עד עלות השחר, לזכר אור תורתו של רשב״י.
קשת וחצים
הילדים יוצאים עם קשתות — רמז לקשת שלא נראתה בימי הצדיק.
סיום האבל
הגבלות העומר נרגעות: שבים להסתפר, לנגן ולערוך חתונות.
שמחה ופיקניקים
משפחות יוצאות אל הטבע, צולות על האש, שרות ורוקדות.
עד השחר
כל עוד דולקת המדורה, איש אינו ממהר הביתה — ליד האש הלילה ארוך יותר.
שיבת השמחה
שבעת שבועות העומר מצטיינים בריסון: לזכר המגפה בתלמידי עקיבא רבים אינם מסתפרים, אינם עורכים חתונות ואינם שומעים מוזיקה חיה.
בל״ג בעומר מוסרות ההגבלות — ולו ליום אחד, ובקהילות רבות עד סוף הספירה. לכן אהוב החג כל כך לחתונות: השמחה שבה אל העולם.